החוקרת הושיבה טקסטים של קבוצת משוררים מול שירים של משוררות כדי לעמוד על הבדלי הכתיבה ביניהם. ההבדלים הרבים והמעניינים הולכים ומתפוגגים עם השנים

אדמה אדמתי, ארצי ארצי

לשון ומגדר בשירה העברית המודרנית

בת־ציון ימיני

רסלינג, 2013, 258 עמ'

 תוכן העניינים של הספר, הכולל מושגים מתורת הלשון, עלול להטעות. לי זה הזכיר לרגע את שיעורי הלשון הזכורים לרע. גם הכותרת העמומה עוררה בי תמיהה; אבל עם הקריאה נחשף מחקר רב־תחומי מגוון ובעל מסקנות מעניינות.

נושא המחקר מתגלה בכותרת המשנה הכבדה "לשון ומגדר בשירה העברית המודרנית", כשמאחורי המילים הללו מסתתרת שאלת מחקר פיקנטית: האם גברים ונשים כותבים שירה באופן שונה? שאלה נוספת שעולה במהלך המחקר, בעיקר לקראת סופו, היא האם הבדלים בכתיבה הם מהותניים או תרבותיים־חברתיים. ראוי לזכור שזאת אחת משאלות המפתח במחקר המגדרי בכללותו. על השאלות הללו, ובעיקר על הראשונה, בנתה בת־ציון ימיני מחקר קפדני ומדוקדק, מנומק להפליא בכל שלביו, ועשיר ברקע היקפי רב עניין.

בת־ציון ימיני היא מרצה באקדמיה, עורכת לשון ומומחית לסגנון, וספרה מבוסס על הדוקטורט שלה. הספר אמנם פונה לקהל אקדמי של חוקרי ספרות ולשון, מגדר וסוציו־לינגויסטיקה (ענף מעניין בתורת הלשון שמשלב בין סוציולוגיה ותורת הלשון), אבל יש בו ערך מוסף גם לקהל של חובבי עיון, כי הוא עוסק בנושא המרתק של גברים ונשים וההבדלים ההתנהגותיים שביניהם.

פרק המבוא המרשים סוקר באופן מושך את האסכולות וההתפתחויות בתיאוריות הפמיניסטיות, וכן את תולדות הכתיבה הנשית בארצנו ואת המחקרים הרבים העוסקים בכך מנקודת המבט של הגישה המגדרית והמודעות להדרת האישה אל שולי הספרות. הערה קטנה: על פי חוקר השירה העברית צבי לוז, לא רחל היא המשוררת העברית הראשונה אלא אסתר ראב.

איך חוקרים הבדלי כתיבה בין גברים לנשים? החוקרת אינה יכול להסתמך על אינטואיציות, אלא זקוקה לכלי מחקר מדויקים, אולי כדי לשכן את האינטואיציות במרחב מדיד ואובייקטיבי. וכך עשתה ימיני. קודם לכול היא בחרה את התקופה – ראשית המודרנה בשירה העברית בשנות הארבעים. אחר כך בחרה משוררים מרכזיים שנכנסו לקאנון: שלושה גברים ושלוש נשים. היא בחרה מספר שונה של שירים, אך מספר זהה של מילים! לכל משורר הוקצבו 1,500 מילים לצורך המחקר. כדי לבסס את המסקנות בחרה קבוצה נוספת המכונה "טקסט הנורמה" ושם בדקה 500 מילים לכל משורר ומשוררת. נשמע קצת מפחיד למי שלא מחבבת מספרים כמוני, אבל כל כך נסחפתי בקריאת הספר שלא יכולתי להניח אותו מידי.

 נשים צבעוניות יותר

אפתח בשם התואר שמופיע בדרך כלל כנשוא או כלוואי. אני לא זוכרת שבשיעורי הלשון הסבירו לי מה שבת־ציון ימיני מסבירה, ששם התואר הוא בעל אופי אישי בהשוואה לחלקי משפט אחרים, כי יש בו חיווי דעה או הבעת רגש, ומכאן ריבוי התארים בשירה הלירית, שהיא אישית במהותה (וזאת ההזדמנות להסתייג מהביטוי הזול והקיטשי "השתפכות הנפש", שיש המשתמשים בו להגדרת השירה הלירית). ישנם סופרים המרבים להשתמש בתארים וישנם הממעטים, אומרת ימיני.

לא אכנס לכל ההבחנות הלשוניות המועלות בפרק זה ובפרקים אחרים. מה שמעניין הוא שלאה גולדברג, יוכבד בת־מרים וזלדה מישקובסקי מרבות להשתמש בשמות תואר בהשוואה לאברהם שלונסקי, נתן אלתרמן ואלכסנדר פן. 312 תארים בקורפוס הגברי הנבדק לעומת 542 תארים בקורפוס הנשי. שבין הגברים אלתרמן הוא שיאן בשמות תואר. תוצאה דומה הוצגה בטקסט הנורמה שכלל את אורי צבי גרינברג, יונתן רטוש ואבות ישורון לעומת אלישבע ביחובסקי, אסתר ראב ורחל בלובשטיין.

המחברת לא הסתפקה בכך ומיינה את התארים לפי קטגוריות נוספות וגם תת קטגוריות. האם קיים ייחוד גם לאופן השימוש בתוארי צבע? האם גברים ונשים חווים אחרת את עולם הצבעים והגוונים? מסתבר שכן. המחברת סוקרת תיאוריות שונות על אודות משמעות הצבעים ובמיוחד את מחקריו של דב לנדאו אודות האפקטים הרגשיים של הצבעים. מתברר שגברים ונשים שונים זה מזה ביחסם אל הצבעים.

המשוררות שבמחקר השתמשו בהרבה יותר תארים של צבע, בעוד חלק מהמשוררים לא כתבו אף לא מילה אחת על צבע. אך יותר מכך: הנשים מתגלות כהרבה יותר רגישות מבחינת קליטת הדקויות, ועובדה היא שרק המשוררות התייחסו לגוונים של הצבע: ורוד, אפור, זהוב. כמותית ואיכותית, נשים כנראה צבעוניות יותר, תרתי משמע! הגברים שבמחקר העדיפו להתייחס לצבע לא כשם תואר אלא כפועל. ביטויים כגון השחירו, הצהיבו, האדימו, אופייניים יותר לכתיבה הגברית, אולי כדרך להתחמק מקונוטציית העדינות והרגש שבתואר, כפי שרומזת המחברת. וכמובן, הדברים מודגמים בניתוח חי של שירים יפים.

משוררות מרבות להשתמש בשמות תואר בהשוואה למשוררים. יוכבד בת מרים, לאה גולדברג ואברהם שלונסקי עם חבורת "יחדיו" במרפסת קפה אררט, תל אביב 1938
צילום: יעל ויילר ישראל

גברים חד משמעיים

דיון בעל אופי דומה עוסק בתוארי גודל בשירה, ולפיו מתברר שמשוררים גברים מרבים בשימוש בתואר "גדול" ואילו נשים מעדיפות את התואר "קטן", שכלל לא נמצא בשירי הגברים שנכללו במחקר. האם הגברים מגלומנים והנשים ענוות? האם הגברים רואים את העולם בגדול והנשים מעדיפות תחושות דקות? מעניינת מאוד התובנה של ימיני, שזלדה מעדיפה את ה"דק", ה"דקיק" וה"קטן" כביטוי לעדינות ראייתה. אבל כל זה מתגמד לעומת הפרק הקרוי "צורות הציווי", והוא ממחיש ביתר שאת את ההבדל ההתנהגותי־לשוני בין אישה לגבר כמשקף מנטליות, הרגלים וחינוך אבל אולי גם נטייה מולדת (לפחות להשקפתי המהותנית…).

בהיותי נערה שמעתי פעם הרצאה לנשים מפי לאה פלטשר המהוללת, המורה הראשונה לנימוסים (לפני חנה בבלי), ובה היא אמרה לנו במפגיע להימנע מלומר משפטים העשויים להתפרש כפקודות. אל תאמרנה, כך אמרה לנו בפקודה, סגור את הדלת! אלא: אתה רוצה לסגור את הדלת? או: אתה יכול לסגור את הדלת? זה היה "החינוך לנשיות" של פעם, וחינוך זה להתנהגות לא אסרטיבית משתקף בממצאיה של ימיני.

ימיני מביאה מחקרים שונים בתחום המגדר ולפיהם מתברר שגברים מדברים באופן יותר חד משמעי ומצווה, בעוד נשים נוטות להבעה יותר מתונה ופחות חד משמעית, והן מרבות להשתמש בביטויים שמרככים את המסר. לעומת 72 ציוויים בשירי הגברים נמצאו 16 ציוויים בקרב המשוררות ותוצאה מקבילה בטקסט הנורמה.

המשוררות אולי אינן יודעות לצוות, אך הן חזקות הרבה יותר מהגברים בפירוט רב דמיון של חוויות ותחושות, באופן ברור ובהיר. כך עולה ממחקר נוסף של ימיני על "המשפט החד איברי", כלומר משפט פשוט, שעשוי להיות מורכב אפילו ממילה אחת בעלת הקשר כגון: נהדר! הגברים נוטים פחות לכתיבת שירים שיש בהם משפטים חד איבריים, ופונים יותר אל הדמיון של הקורא. ואולי גם כאן ניכרת בריחה מהריגושיות הלירית אל מה שנתפס כנשי פחות.

מסקנותיה השונות של החוקרת מודגמות בהשוואות בין שירים העוסקים באותו נושא כגון "אדמה אדמתי" של אלכסנדר פן לעומת "ארצי ארצי" של יוכבד בת־מרים (והנה התבהרה תעלומת הכותרת הראשית של הספר. וכאן מתבקשת הערה לכל הכותבים העיוניים: מחברים, היזהרו בכותרותיכם!). בהשוואות אלה משתמשת ימיני בקטגוריות לשוניות נוספות כגון סימני פיסוק.

ביולוגי או תרבותי

במסגרת זו לא יכולתי להביא אלא מבחר מייצג מספר עשיר מאוד בהבחנות דקות, תובנות, השוואות והדגמות. ההבחנה הכמותית והאיכותית בין נשים לגברים קיצונית ובולטת. אולם מעניין מאוד לקרוא את העיון המשווה הקצר יחסית שבסוף הספר, עיון העוסק במשוררי שנות השבעים והשמונים. הגברים: רוני סומק, אורציון ברתנא, שלום רצבי ואייל מגד; הנשים: רבקה מרים, שולמית אפפל, גבריאלה אביגור־רותם ומאיה בז'רנו.

מתברר שאותם הבדלים שראינו בשנות הארבעים אינם קיימים כלל בשירה המודרניסטית, שנקראה בזמנה "שירה צעירה". הרבה יותר בולטים ההבדלים הכלליים שבין הדורות מאשר ההבדלים שבין המינים. ימיני מציינת סיבות אפשריות לכך, כמו ההבחנה בין שירת ה"אנחנו" של העבר ושירת ה"אני" של המודרניזם העכשווי יותר; בין שירה עשירה מילולית לשירה "רזה" ובין מצב הנשים בעבר לעומת מצבן בהווה, כאשר גם מקומה של האישה בשירה השתנה במידה רבה, ושוב אינה צריכה להוכיח "נשיות", תופעה שעליה עמדו חוקרות מגדר כמו לילי רתוק בספרה "הקול הנשי". משוררות העבר ביטאו זהות נשית "קלסית" וכתבו ביתר עדינות ורגש, בין השאר על ידי שימוש רב בשמות תואר, בעוד הגברים העדיפו נתיבים עוקפי רגש, על מנת להימנע מפגיעה ב"גבריותם".

מהבחנות אלה ומאחרות, שמועלות בפרק הסיום, מגיעה המחברת למסקנה שההבדל בכתיבת נשים וגברים אינו ביולוגי אלא חברתי־תרבותי. אין ספק שרבים יחלקו על מסקנה זאת, מה גם שהמחקר של ימיני הנוגע לשירה העכשווית מצומצם יותר בהיקפו. אולי דיון במשוררים אחרים היה מעלה תוצאות אחרות. אפשר להניח שהכנסת משוררות "משיב הרוח", למשל, למשוואה הייתה משנה את המבט. ניתן להעלות שאלות ותהיות רבות, אך על כל פנים ספרה של בת־ציון ימיני הוא מחקר משובח ובעל רלוונטיות רבה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ד' ניסן תשע"ד, 4.4.2014

אמיר אור חובק את "שלל", מבחר משיריו, ומדבר על השתנות השירה לאחר ארבעים שנות כתיבה. על הכסף שלא עונה את הכול, אבל הוא מאוד חשוב – גם ליצירה 

לא לזכות רבים מהמושכים בעט בארצנו נזקפת עשייה ספרותית ענפה, מגוונת ואינטנסיבית כמו זו של המשורר, המתרגם והעורך אמיר אור. במהלך חמישים ושמונה שנות חייו פרסם אור 11 ספרי שירה, חמישה ספרי תרגום ואפוס בדיוני בפרוזה שקולה. אור אף תורגם לעשרות שפות זרות. אך מעבר להישגיו כיוצר, הרים אור תרומה משמעותית לתרבות הישראלית בכלל ולשירה העברית בפרט כשהקים את עמותת "הליקון", שבה שימש עד שנת 2011 עורך ראשי ועורך אמנותי – מפעל שתחת חופתו הרחבה צמחו בית ספר לשירה, כתב עת (עד כה ראו אור 104 גיליונות, יותר למעלה מ־90 מתוכם בעריכתו) ופסטיבל שירה בינלאומי.

"שלל", מבחר שירים מקיף שראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד, הוא ציון דרך רב חשיבות עבור אור. זהו כינוס שירים שאוצר כמעט ארבעה עשורי כתיבה, שבכל גלגוליה הונעה בידי התשוקה – תשוקה בלתי מתכלה, המגולמת בשאיפה תמידית לגעת באינסוף; תשוקה לקשור את קצותיה המנוגדים של יריעת הזמן, לְאַכֵּף את חיית הפרא הציביליזטורית, לאלף את מפלצת הדעת ולהפוך את טוטמי התרבות של החברות האנושיות לכלים זעירים המונחים על שולחן הכתיבה של המשורר.

לכבוד צאת "שלל" פגשתי את אמיר אור בהצטלבותם המיתית של הרחובות ירמיהו ודיזנגוף לשיחה על זמן, אפוסים, שירה ודת. היה זה בראש ובראשונה ניסיון לגרום למשורר ותיק, שנקשרו לו כתרים רבים, לצייר את דיוקן עצמו ממרום ארבעים שנות יצירתו.

רוב הזמן מוקדש אצלי לכתיבה. אמיר אור
צילום: ראובן קסטרו

אודיסאה בגיל עשר

האם תוכל להצביע על תהליך אחד, דינמי, ששירתך עברה במשך השנים, או שאפשר, לדעתך, לחלק את עולמך השירי לתחנות השונות במהותן זו מזו?

"אני חושב שיש התפתחות מתמדת. גם הצורה שבה חשבתי על השירה פעם, לעומת הצורה שבה אני חושב עליה היום, שונה בתכלית".

במה למשל? מה השתנה בדפוסי החשיבה שלך?

"זה גם הגיל, אני חושב. כשהייתי צעיר חשבתי שאני חי בשביל לכתוב, שהחיים הם משל. בסביבות גיל 22, טרם נסיעתי להודו, הייתי 'הומוכותבוס' – כתבתי כל הזמן. וגם אפשר לומר שעד אז היה לי סדר יום של מתאבד. חייתי כאילו אין מחר. זו תקופה כזאת שאתה בולע את החיים, אתה רוצה לעסוק בכל דבר. ואז אתה גם מעמיד את הכול באיזה סימן שאלה – האם אני משורר? מה זה משורר? האם זה משהו מהותי לנפש? ואילו היום אני חושב הפוך: שאני כותב בשביל לחיות, בשביל להבין את החיים, בשביל לחקור אותם, בשביל לקבל מושג קצת יותר טוב מה קורה כאן. היום אני חושב שכל משל הוא אופן של חיים והכתיבה היא המורה שלי, לא המעביד שלי. ה'מה' נעשה יותר ה'איך'.

"בגדול אני הולך מספר לספר וכל ספר הוא משהו אחר. בייחוד מ'ככה' והלאה, כי כל ספר הוא למעשה הלך מחשבה אחד. 'ככה', 'שיר', 'יום' – אלה מחשבות באורך של ספר. ובאמת גם התחלתי לנסוע לכתוב, לחיות את זה 24 שעות. מתי הייתי יודע שיש ספר? כשנמצאה התשובה לשאלה שהייתי מסתובב איתה ואפילו לא יודע איך לנסח אותה. הספר היה התשובה".

האם, לדעתך, קיים דבר שניתן לכנותו "אפוס מודרני"? גם היום אפשר לכתוב כמו טשרניחובסקי, או ת"ס אליוט, או שהמאה ה־21 דורשת אפוס מסוג אחר?

"השאלה היא מה הוא אפוס. אם חושבים על עלילות גבורה, שיש להן גם רכיב ברור של אתיקה – אז אפשר לבחון את 'מלחמת הכוכבים' או את 'שר הטבעות' כאפוס. זו לא שירה, אבל זה אפוס. רכיב ההרואיקה הוא רק חלק מהרכיבים שצריכים להתקיים באפוס. צריך שיהיה גם דגם אתי. כתבתי שירים שאפשר לכנותם 'מיני אפוסים', כמו שיר שנקרא 'קירין סאגה' (ב'שלל' הוא נושא את השם 'המסע אל העולם', עמ' 46) ‏– זהו סיפורם של שני לוחמים אהובים, אבל אפילו הוא בקושי עונה על ההגדרה של אפוס, כי זו לא בדיוק עלילת גבורה, יש לו מסר יותר מטאפיסי. אני לא מצליח לחשוב על אפוס שהוא המציאות הריאליסטית שלנו היום".

ובכל זאת ניסית ליצור אפוסים, בין היתר ביצירה כמו "שיר טאהירה". האם היא נכתבה מתוך תחושה שבשירה הישראלית של שנות האלפיים אין לסוגה זו דריסת רגל – ואולי צריכה להיות – או שמא סברת שזה בדיוק המקום בשבילה?

"הרגשתי שזה מה שבא. זה היה אחרי 'מגילת לילה' – חלקו השני של הספר 'יום' – שהיו בו כל מיני תמונות גותיות. לא ברור אם מה שקורה שם מתרחש אחרי המוות או בעולם אחר, חלופי, אבל זה הלך לכיוון הזה. אני זוכר שהייתי אז בגרמניה עם דן צלקה ואמרתי לו 'תשמע, אני הולך לכתוב אפוס'. אז הוא הסתכל עלי ככה ואמר לי 'מה, השתגעת?', ושנה וחצי אחר כך הוא דיבר בערב לכבוד 'שיר טאהירה'. אני לא יודע להסביר את זה. לא תכננתי את זה, או חשבתי שזה מה שהתרבות הישראלית צריכה. זה פשוט משהו שקודם כול הוטמע בי עמוק, כי גדלתי על שירות כמו האיליאדה והאודיסאה, המהאבהארטה והראמאיאנה (האפוסים ההודיים הגדולים. י"ט).

"אני חושב שהבנתי את האליאדה והאודיסאה בגיל הצעיר שבו קראתי אותן, וקראתי אותן בגיל עשר, כעלילת גיבורים אתית. אכילס מבחינתי היה המשך של סבא שלי. זה לא חשוב לחיות, אלא חשוב לדעת בשביל מה אתה חי. אז אני חושב שההבנה מה זה אפוס הייתה מוטמעת בי ממש מילדותי ויום אחד זה פשוט רצה לצאת.

"אבל את צודקת, יש פה איזו התרסה. התרסה מול המציאות הישראלית. מול הבון־טון הישראלי. כי האפוס אינו עוסק בפסיכולוגיה של גיבוריו – הוא בוחן רק את בחירותיהם, מילותיהם ומעשיהם. באפוס גם הדיבור הוא סוג של מעשה, ובמובן הזה אפילו חיבור האפוס הוא מעשה אפי. ברור שחברה שחוט השדרה האתי שלה נסדק מזמן לא צפויה להיות קשובה במיוחד לעלילות אתיות, ובוודאי האידיאל שלה אינו הגיבור ההרואי של האפוס, אלא הסוחר, העסקן, הידוען – המצליחן שיודע איך להסתדר. קומת האדם בחברה שלנו כל כך שפלה, שלהציב בה דגם של אפוס זו בוודאי התרסה, ואולי גם התרסה תמימה".

יהיה הוגן להניח שכתבת את זה כי מאז שנות השישים אבדו הגיבורים בשירה הישראלית והרגשת צורך ליצור אחד כזה?

"בהחלט. אני הייתי צריך את הגיבור הזה, לגמרי. כי מה זה גיבור? אבד האידיאליזם, אבדה המחשבה שאתה חי לא רק בשביל להתקיים, או אפילו לא רק בשביל להתקיים בצורה נוחה, נעימה, אלא אנחנו פה בשביל עוד משהו. החיים זה לא מספיק בשביל להגיד שאתה חי".

להנחיל שירה

אם נתבונן בשירתך במסגרת הרחבה של השירה העברית החדשה – האם יש איזשהו זרם, אסכולה או מגמה שהשפיעו עליך במיוחד, עולם שאתה מרגיש קרוב אליו, שאתה מהווה המשך שלו או אפילו אופוזיציה שלו?

"אני חושב שמה שהשפיע עליי הוא מה שאהבתי בגיל העשרה: אלתרמן של 'כוכבים בחוץ'. לא רק, אבל בעיקר. אהבתי את רטוש, את טשרניחובסקי, קצת אורי צבי גרינברג – אלה היו אבות המזון הבסיסיים. ולא במקרה, כמובן. אני השתניתי מבחינת תפיסת המציאות, אבל הדברים לא נעשו שונים, אלא רק מורכבים יותר. הטמפרמנט השתנה, אבל החברויות הישנות האלה נשארו איתי, ואני לא מדבר על זה שאני נהנה לקרוא את אלתרמן. אני מסתכל על ספר כמו 'כוכבים בחוץ' וזה בעצם מחזור מיתולוגי, שמתייחס לאמנות השירה, אבל גם לארכיטיפים גדולים – המוזה, האישה, הזכרי, הנקבי. זה מלא בחומרים האלה. זה משהו שמדבר אליי גם היום. כשחושבים על זה, המיתולוגיה היא בעצם דגמים שמהם בנוי האפוס. כלומר, לא כל מיתולוגיה היא אפוס, אבל בכל אפוס יש רכיב מיתי. יש רכיב שאומר שהחיים הם לא רק מה שנתון, הם גם סוג של געגוע. סוג של שאיפה למשהו. וזה, כמובן, מה שהלך לנו לאיבוד כחברה".

בראיונות שנערכו איתך לאורך השנים דיברת על כך שבחירה בקו אידיאולוגי אחד פירושה לעשות רדוקציה לשירה, כי השירה מכילה את הפוליטיקה ולא להיפך. אז איך למעשה עוברים מעמדה כזאת ללקיחת חלק פעיל ב"מאבק המשוררים"?

"'מאבק המשוררים' לא נוגע לשירה בכלל. זה קשור למצב המשורר. 'מאבק המשוררים' בא כדי להבטיח שהחברה לא תזיק לעצמה על ידי כך שתדכא משוררים. הרי משורר, לכאורה, לא עושה שום דבר; הוא יושב, בוהה, כותב כל מיני דברים. אבל משוררים, ואמנים בכלל, יוצרים את המחר, בוראים דברים חדשים, מציאות שונה. אנשים לא מבינים את זה, אבל אי אפשר להגזים בערך התרומה של האמנות לחברה. חברה שמתפוררת ומסתיידת היא חברה שהאמנות בה מתפוררת, מסתיידת ומתה. לכן חברה צריכה לשמור על האמנים שלה בכלל, ולהכיר קודם כול בתרומתם.

"בין השנים 2001־2000 הייתי יושב ראש ועדה שמינה מתן וילנאי כחלק ממה שנקרא 'חזון תרבות אלפיים'. הוועדה בדקה את מצב היוצר והיצירה בארץ. איך אפשר לעודד ולתמוך ולסבסד. לצורך זה עשיתי מחקר ובדקתי מה קורה בעולם; אירלנד, צרפת, הולנד, קוויבק. יישמו ממסקנות הוועדה כמה דברים קטנים, אבל עם רובן לא עשו כמובן שום דבר, כי הדבר הכי חשוב שנדרש כדי ליישם רעיונות טובים זה כסף.

"בעולם המערבי תקציב התרבות נע בין אחוז לאחוז וחצי ויש מקומות שבהם זה אפילו שניים עד שניים וחצי אחוזים מהתקציב הלאומי. בישראל זה פרומיל וחצי! וזה כולל הכול – את התיאטראות הגדולים שהם קבוצת לחץ אדירה, את התזמורות למיניהן, כולל כאלה שהן בתחום הבידור, את המוזיאונים. כדי לבחון את עוגת הספרות בכלל והשירה בפרט לא צריך זכוכית מגדלת, אלא טלסקופ בין כוכבי. לנו זה נראה מובן מאליו, כי אנחנו רגילים שלוקחים לנו את הכספים ועושים בהם דברים שלא נוגעים אלינו. משקיעים פה, מחלקים לשם; טייקונים, ועדים, מה שאת רוצה. אבל בעולם כתיקונו, יש חברות שמשתמשות במשוררים כדי להנחיל שירה ותרבות לחברה, משוררים בספריות, בקהילות, בבתי ספר. גם פה עושים את זה, אבל מעט. יש מקומות שבהם משוררים מקבלים משכורת צנועה ובלבד שישבו ויכתבו. בפינלנד, למשל, גם בשנים שבהן היא הייתה הרבה יותר ענייה מישראל – לפני הצטרפותה לאיחוד האירופי – היה דבר כזה. זה עניין של סדר עדיפויות, כי בסך הכול כל תקציב התרבות בארץ נראה בערך כך: תוסיפי דלת אחת או תורידי דלת אחת במשרד הפנים וזה כל תקציב משרד התרבות.

"אז 'מאבק המשוררים' בא להציב את תנאיהם של המשוררים ולהיאבק על כך שיזכו לקיום שמאפשר להם יצירה. במיוחד חבר'ה צעירים. אני חושב שזה פשוט בנפשנו, לכן הצטרפתי לזה. לא הצטרפתי בשביל להפוך את השירה לגרילה פוליטית. לא זה התוכן של 'מאבק המשוררים', למרות שיש שם אנשים שחושבים ששירה בכלל היא מעשה פוליטי. זה בסדר, יש שם כל מיני אנשים, אבל זה לא קם על הבסיס הזה".

ניהלת את "הליקון" במשך עשרים ושתיים שנים. אין לי אלא להניח שהגדרת העצמי שלך הייתה קשורה במהלך השנים האלה לפועלך ב"הליקון". איך אתה מגדיר את עצמך בעידן ה"פוסט־הליקוני"?

"אני רק יותר חופשי. אני עדיין מלמד, אני עדיין עורך, אבל במידות שמתאימות לי לגמרי. לייסד את כל הדבר הזה של 'הליקון' לקח ממני כוחות נפשיים אדירים. לא זו בלבד שחייתי ממש בעוני איזה עשר שנים ועבדתי בכל מיני עבודות רק כדי לקיים את 'הליקון', זה לקח חלק גדול מהאנרגיות היצירתיות שלי. ברור שכאשר אתה מפנה את זה לעבודה עם אנשים אחרים אתה נותן, אבל אתה גם מקבל. אתה מרוויח כל מיני דברים אנושיים מעצם העבודה עם אנשים. אני מאוד אוהב ללמד, אולי זה משפחתי, אני דור שלישי של מחנכים. אבל זה הכול עניין של מידות. 'הליקון' גדל וגדל וגדל, עד המקום שהוא באמת לקח ממני יותר מדי. השאלה כמה אתה מקדיש לכל דבר. כיום, רוב הזמן מוקדש אצלי לכתיבה".

אז מה באמת "הדבר הבא" מבחינתך? על אילו פרויקטים אתה עובד עכשיו?

"על הספר הבא אני לא רוצה לדבר עכשיו. מה שבעבודה לא מדברים עליו. אני יכול לספר שיש יותר מספר אחד בעבודה. רומן אחד שסיימתי שנקרא 'ממלכה'. זה רומן עב כרס, כ־700 עמודים. ובינתיים התחלתי גם עוד ספר שירה".

"שלל" מתחיל למעשה מכריכת הספר הדרמטית, שאותה מעטר דיוקנך בשחור לבן. תרשה לי לשאול אותך, לסיום, מה מניע משורר למקם על העטיפה את דיוקנו?

"לספר אין נושא, דבר ראשון. כשהוצאתי את 'פנים', שמתי שם מסכות. בכל ספר אתה חושב איך הצורה תתאים לתוכן. ספר כמו 'שלל' הוא עולם ומלואו והנושא הוא המשורר, כי זה מבחר משיריו. אני מוכרח להודות שהייתה לי גם רתיעה מזה. יש לי יחסים אמביוולנטיים עם הדימוי הזה. המשורר על העטיפה נראה לי גם קצת זועף", צוחק אור, "ייקח לנו זמן להתרגל זה לזה".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ח ניסן תשע"ד, 18.4.2014 

בסרטו "הגננת" מתאר נדב לפיד את עולם השירה הישראלי כמלא בעצמו ובמעט אנשים. השירה משמשת דימוי לדבר מה שאבד מהעולם, והרגעים החזקים בסרט נוצרים דווקא מהיעדר מילים

הקרנת הבכורה הישראלית של "הגננת", סרטו החדש והמרשים של הבמאי נדב לפיד, התקיימה כמה חודשים לפני צאתו לאקרנים במסגרת פסטיבל ירושלים לקולנוע. הימים היו ימי מבצע "צוק איתן", והפסטיבל ניסה לשמור על ארשת תרבותית-חגיגית בזמן שהמציאות המדממת השתוללה מסביב. מהחלונות הפתוחים אל הרחוב נשמעו פטפוטי הסרק באולפנים הפתוחים של ערוצי הטלוויזיה ולאף אחד לא הייתה סבלנות לתרבות. טיימינג מהגיהינום לפרמיירה קולנועית.

החגיגיות המדומה לא כל כך עבדה למארגני הפסטיבל: סרט הפתיחה בוטל, אזעקות הטילים חדרו את האולמות וגם אורח הכבוד האמריקני סירב לצאת מחדר המלון. ובכל זאת, אחרי שהסתיימה ההקרנה של "הגננת" (לא סרט פוליטי במיוחד), היה אפשר להרגיש באוויר שהטיימינג דווקא מושלם. דווקא כאן, דווקא עכשיו: כמו יופי שנאחז בקרשי הרפסודה הטובעת בים האגרסיבי של המציאות. הקהל נזרק אל המרפסת הגדולה של הסינמטק, שרוצף בשלטי הכוונה למקומות מחסה מוגנים לעת אזעקה, והעיר העתיקה הרעישה בזעקת התפילה הבוטה שלה. כמה אנשים התיישבו וכתבו להם רשמים, בשורות קצרות, מהחוויה שהעביר אותם לפיד.

אובססיה למשורר צעיר. מתוך "הגננת"
צילום: אתיאל ציון

מילים קדושות

לאה גולדברג התבקשה פעם למלא שאלון ובו השאלה: "לשם מה נכתבים שירים ליריים במאה העשרים?". על הדף היא ענתה כך: "- וּמַה לַּעֲשׂוֹת בְּסוּסִים בַּמֵּאָה הָעֶשְׂרִים? / וּבָאַיָּלוֹת וּבָאֲבָנִים הַגְּדוֹלוֹת שֶׁבְּהָרֵי יְרוּשָׁלַיִם?". נירה הגננת (שרית לארי), גיבורת סרטו של לפיד, עונה גם היא על השאלה הזאת בדרכה; גם היא קובלת על היעדר הפלא בעולם שמתקדם לכאורה ללא הרף.

אלא שנירה איננה לאה גולדברג. רחוק מכך: רק לאחרונה היא גילתה את האפשרויות שמציעות המילים. מאז היא משתתפת בסדנה לכתיבת שירה, אך לא זוכה להערכה רבה של יצירתה מצד המנחה והקבוצה. יום אחד היא מגלה כי אחד מילדי הגן שלה, יואב פולק בן החמש (הילד אבי שניידמן הנהדר), נכנס מדי פעם למעין טרנס שבמהלכו הוא פוסע מצד לצד ומכתיב שירים שנרקמים במוחו. שלא כצפוי, השירים של יואב עוסקים באלימות, במוות ובאהבה מוחמצת (לפיד העיד בראיונות שמודבר בשירים שכתב בעצמו באותו הגיל).

נירה נתקפת באובססיה כלפי הילד שהופך בעיניה למעין מדיום שאותו יש להציל מהבינוניות והתוקפנות שסביב. למרות נקודת המוצא הטובה שלה, האובססיה למשורר הצעיר גורמת לה לצאת מהקווים של המציאות: בתחילה היא מביאה את שיריו של יואב לסדנת הכתיבה שבה היא משתתפת ומציגה אותם כשיריה שלה, לקול מחיאות הכפיים של מנחה הסדנה. אחר כך היא בוחרת לקחת את יואב כפרויקט אישי ומרחיקה ממנו את האנשים שעומדים בדרכה: המטפלת הפרטית שלו (אסתר רדא בתפקיד נהדר) ואביו המסעדן המצליח (יחזקאל לזרוב) שלא מתפעל מהכישרון הצעיר. בהיעדר האם שברחה (יואב כותב בשירים שהיא מתה), מנדבת נירה את עצמה למלא את החלל. כוח נשי מול עולם קשוח ומצ'ואיסטי.

המילים בעולמה של נירה הופכות קדושות. היא עצמה לא מצליחה לעשות בהן שימוש אמנותי, אבל יואב כן. היא מבקשת לשמור על היופי שהיא מוצאת בו, על מנת שהיופי לא יבלה בשמש הדורסנית.

אלא שהילד, כדרכם של ילדים, רוצה להשתולל במגרש המשחקים ולא להשתתף בתרגילי הספרות שנירה מבקשת להעביר אותו. ככל שנירה מעמיקה במגננה שהיא מייצרת עבר יואב (ועבורה) כנגד המציאות, היא מוצאת את עצמה מתנתקת יותר ויותר מחייה "הקודמים": מעבודתה עם הילדים האחרים בגן, משני הילדים הבוגרים שלה, מבעלה, איש התעשייה האווירית (ליאור רז, שמעוצב דווקא כדמות אוהבת ומכילה), ומתמכרת אל מערכת היחסים המשונה, כמעט פרוורטית, שהיא מפתחת עם ילד בן חמש.

העולם איננו קורא שירים

"הַלַּיְלָה אֲנַחְנוּ קוֹרְאִים שִׁירִים", מצטט דודו של יואב את שירו המפורסם של מאיר ויזלטיר בפני נירה, "אֲבָל הָעוֹלָם אֵינֶנּוּ / קוֹרֵא שִׁירִים הַלַּיְלָה, וְלֹא בְּלֵילוֹת אֲחֵרִים / אֵינֶנּוּ קוֹרֵא שִׁירִים, אֲפִלּוּ לֹא / אֶת הַיָּפִים בְּיוֹתֵר, לְעוֹלָם / לֹא יוֹאִיל הָעוֹלָם לִקְרֹא אֲפִלּוּ / אֶת הַיָּפֶה בְּיוֹתֵר בַּשִּׁירִים / אֲפִלּוּ נַפְצִיר בּוֹ, אֲפִלּוּ נַפְצִיר בּוֹ מְאוֹד / הוּא לֹא יַסְכִּים".

הדוד (דן תורן), משורר מעט נלעג שעובד במשמרות עריכה ליליות בעיתון "הארץ" הגוסס, שותה ללא הרף מים מכוס חד פעמית. כשמביטים בו, קל להבין מדוע אביו המצליח של יואב לא מעודד את כישרונו האמנותי של בנו. האב דווקא יודע להעריך אמנות טובה: דרך מערכת הסטריאו שלו נשמע שירו של צ'ט בייקר "Let's Get Lost”. אבל הוא רואה כמה עלוב אחיו, המשורר התפרן שהפסיד במרוץ החיים. לשיטתו גם הוא מציל את יואב.

לפיד מתאר את עולם השירה הישראלי כפי שהוא במציאות, על סדנאות הכתיבה המונהגות בידי מנטורים בעיתיים לעתים, על שיח הפוליטיקלי-קורקט שרווח בהם ועל ערבי השירה המלאים בעצמם ובמעט אנשים. המשוררת נעם פרתום משתתפת בסרט בתפקיד עצמה, כסופת הוריקן של אישה אחת המבקשת להחיות ערב שירה גוסס בלהטוטי פרפורמנס, ומתווכת בצורה יפהפייה את שירו של יואב על הטרובדור.

העניין הוא שהשירה עצמה יפה ונוגעת, אבל כמו שכתב ויזלטיר, העולם אינו קורא שירה, וכפי שקבעה ויסלבה שימבורסקה – רק אחדים אוהבים שירים. בהיעדר קהל וממילא בהיעדר כסף – שני צינורות חיים ההכרחיים לתפקוד בריא – נותר עולם השירה כביצה קטנה שבה מתגוששים רבים על מעט מאוד מזון.

מי שפורחת במצב כזה היא שירת היום יום: שירת התוכנית “מצב האומה” (שבינתיים שינתה את השם ואת ערוץ השידור – אבל מה זה בעצם משנה?) בטלוויזיה, או שירת מגרשי הכדורגל כמשל. אלוהים לא מרחם על ילדי הגן של נירה, וכמו הגדולים שצועקים בשער חמש באצטדיון בלומפילד, גם הקטנים שרים בחצר הגן “מכבי נאצים” ואת שאר רפרטואר הקללות הנלווה של אוהדי הפועל תל אביב (הקבוצה שאוהד לפיד עצמו). השירה והקללות נפגשות כאשר מלמדת נירה (המזרחית) את יואב (האשכנזי) את שירו של איתן נחמיאס גלס מספרו הראשון “אני סימון נחמיאס”, ומגדירה דרכו את הפער העדתי על חוף הים של תל אביב.

לפיד לא מבכה את העבר. “הגננת” חף לחלוטין ממתקתקות הנוסטלגיה. השירה כשלעצמה משמשת דימוי – סימבולי ושמיש – לדבר מה שאבד מהעולם. כמה מהרגעים החזקים ביותר בסרט נוצרים מהיעדר המילים, מסצנות ריקודים קדם-שפתיות, פרימיטיביות, כמו ברגע שבו מחלקה של חיילים רוקדים בדירתה הבורגנית של נירה לצלילי מוזיקת טראנס. “הלוחמים יודעים שאני לא איש של מילים”, אומר המפקד של בנה ברגע שלפני הריקוד.

אתגר ישראלי

"הגננת" הוא סרטו הארוך השני של נדב לפיד, בוגר בית הספר "סם שפיגל" בירושלים. קדם לו "השוטר" (2011), דרמה אקטיביסטית שזכתה להערכה ביקורתית (ואף בפרס הגדול של פסטיבל לוקרנו) והדהדה במחאה החברתית שצמחה בקיץ של אותה שנה.

כמו ב"השוטר", כך ב"הגננת" לפיד נשאר נאמן לאנשי הצוות שלו. גם כאן אמו, עורכת הסרטים הוותיקה ערה לפיד, ערכה את הסרט, והצלם שי גולדמן צילם. העבודה של גולדמן מבריקה: הוא לוקח את המצלמה שלו למסע חסר גבולות של שיטוט במרחב, חיפוש בלתי פוסק של נקודת מבט בין ילדים למבוגרים ואף לחיות. למרות הנושא, הוא דווקא נמנע לרוב מדימויים "פיוטיים" שמאפיינים סרטים שעוסקים בעולם השירה, ומייצר שפה קולנועית חדשה. כבר בשוט הפתיחה של הסרט מתנגשת רגלו של בעלה של נירה במצלמה ובמיקרופון, הצהרת כוונת ברורה שמונעת ממך כצופה לשקוע בנוחות בכורסה.

"הגננת" הגיעה לפסטיבל ירושלים עטורת שבחים מפסטיבל קאן – וגם כעת הסרט ממשיך להיות מוקרן בהצלחה רבה ברחבי אירופה. לפיד, שמסומן כאחד הבמאים המבטיחים בעולם, כבר יצלם את סרטו הבא "מיקרו-רובר" (על שם המקור הצרפתי למילון אבן שושן) במימון וקאסט צרפתי, כשהעלילה עוקבת אחרי סיפורו של בחור ישראלי צעיר שבדומה ללפיד עצמו בעברו עובר לחיות בפריז במטרה להפוך מישראלי לצרפתי. אבל מקומו הטבעי של "הגננת" אינו במרינות על חוף הריביירה הצרפתית, אלא כאן בארץ, בעברית. הסוד שאותו הוא מבקש לפענח זקוק לקהל ישראלי שיהיה מוכן לעמוד באתגר.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' ט"ו אדר תשע"ה, 6.3.2015

העבודה כגרפיקאית ורכזת חוג באוניברסיטה הגיעה אחרי תקופה כלכלית לא פשוטה והשירה הגיעה אחרי חשיפה לטקסט על גרביים. המשוררת המוערכת וזוכת פרס שרת התרבות, סיגל בן יאיר, 
בספר חדש ובריאיון אופטימי

סיגל בן יאיר הלכה במסדרונות אוניברסיטת חיפה לאחר עוד יום עבודה כמזכירה בחוג למוזיקה, כשפגשה סטודנטית שקראה לעברה: "וואו, יש לך רגליים!"."אחרי המפגש הזה", היא צוחקת, "הבנתי שהסטודנטים רואים אותי רק מהמותניים ומעלה, מאחורי השולחן". מכך נולד השיר "מזכירה", הראשון שפרסמה בכתב העת "מטעם". הוא הוביל לפרסום שירים נוספים ולבסוף, ב־2011, להוצאת ספר שירה ראשון. בשיר היא מתארת את דמות המזכירה כ"אישה־שולחן" המוברגת לכיסא, זו שצומחות לה רגליים בחמש ועשרה, מיד בתום יום העבודה, "פרס לעובד המצטיין". היום בן יאיר כבר לא מזכירה, וכבר לא אוהבת להקריא את השיר בערבי שירה.

"אני מאוד אוהבת אותו כשיר, אבל כבר נמאס לי להקריא אותו", היא אומרת. "הוא במירכאות הלהיט שלי, והיום אני כבר מתעסקת בדברים אחרים. זה כמו שתבואי להופעה של זמר ותרצי שישיר את הלהיט הגדול שלו, ולו כבר נמאס. היה מערכון מאוד יפה של 'היהודים באים', שבו רואים את ביאליק בא ורוצה לקרוא את 'על השחיטה', ואנשים מהקהל זורקים עליו דברים וקוראים לו להקריא את 'נד נד'. אז לכל משורר יש את הנד נד שלו, את השיר שהקהל רוצה שהוא יקריא. אבל אני עושה כבר דברים אחרים. כותבים כל הזמן, מתקדמים".

צילום: מורן מעיין

לשלם חשבון גז

סיגל בן יאיר מגיעה לפגישה שלנו בבית הקפה התל אביבי – שנבחר כאמצע הדרך בין חיפה שבה היא מתגוררת לבין ירושלים שממנה הגעתי – נרגשת. מחר בתה הבכורה מתגייסת והיא מתכוננת ל"דרמת הדמעות הגדולה", כדבריה. "מתקדמים", היא אומרת, ונראה שאכן הרבה השתנה. כיום היא עובדת באוניברסיטת חיפה בשני חצאי משרה כרכזת החוג לאמנות וכגרפיקאית הפקולטה למדעי הרוח, ומאז צאת ספרה הראשון "לא מעודן" (הליקון) זכו שיריה להכרה ולמספר פרסים, האחרון שבהם הוא פרס שרת התרבות והספורט לשנת תשע"ה. אם ב"לא מעודן" היא עסקה לא מעט בחוויות שלה כאם חד הורית לשתי בנות ובקשיים הכלכליים הנובעים מכך, בספרה החדש "אין עדות" (ריתמוס, הקיבוץ המאוחד), שלכבודו אנו נפגשות, הקושי ההוא עוד מהדהד, אך בקול חלש יותר. את מקומו תופסים נושאים כמו מערכת החינוך הבירוקרטית והנוקשה, שואה, משפחה ואהבה.

"בספר הקודם מופיעים הרבה שירי מחאה בנושא ההתמודדות הכלכלית שלי. בזה התעסקתי באותן שנים. כנראה שזה עדיין מעסיק אותי, הנה – בדיוק היום שילמתי את חשבון החשמל. זה היה נורא. כמובן שהזנחתי את אחד התשלומים והסכום גדל. כמה קיללתי. תמיד יהיה לי עניין עם המונופול הזה, עם הסכומים הבלתי אפשריים. חברים סייעו לי במהלך השנים לשרוד את האיומים והניתוקים. לפני עשר שנים חבר שילם בשבילי את חשבון הגז. הייתה תקופה שבה הייתי צריכה למצוא עוד עבודות מהצד, כמו לנקות בתים. אבל התקדמתי, והיום אני ממש לא במצב שבו הייתי. אני אדם שאפתן שרוצה להתקדם ולא לדשדש במים עכורים. אין לי שום צורך לשמר מצב או מעמד, נהפוך הוא, אני רוצה להסתדר, לחיות חיים שקטים. אין לי מחשבות אוויליות על עושר. אני רוצה לחיות חיים רגילים, נורמליים".

אחד מהשירים שבכל זאת עוסק בקושי כלכלי הוא השיר המרגש "הבטחה", הפותח את הספר, ובו פונה בן יאיר לאמה בבקשה לעזרה כלכלית. "לא כך חשבתי שתראי אותי", היא כותבת, "נאנקת… מבקשת שתשלמי את חשבון החשמל והמים ותקני אוכל לילדיי… לא כך ראית אותי", היא ממשיכה, "כשעטפת את גופי הזעיר, הסגול, בידיך, והבטחת לי שיהיה אור".

"זה שיר ישן יותר שנכנס לספר. היו תקופות שסבלתי מסוג של עוני", היא משתפת. "גירושין, בין השאר, זו עסקה כלכלית שמתפרקת, וגורמת לחובות קשים. מבחינת הגירושין עצמם לא התעכבנו, לא נגררנו, לא הייתה שום סצנה מ'גט'. קיבלתי גט במהירות. אבל מבחינה כלכלית שנינו נשארנו בחובות גדולים. לא עמדנו במשכנתא, לקחו לנו את הבית, אין רחמים. רוב הזמן פרנסתי לבד את שתי הילדות, ללא מזונות ולעתים עם מזונות חלקיים ולא מסודרים. הגרוש שלי חזר בתשובה, יש לו עוד שתי ילדות שהוא צריך לטפל בהן. אנחנו בקשר טוב, אני מכבדת את דרכו. אבל במשך השנים הייתי צריכה להתגבר על הקשיים לבד. זה לא היה קל, אבל אני אדם שורד".

לא חששת בכתיבה מדימוי ה"ענייה שצריך לרחם עליה"?

"כשאני כותבת אני לא חושבת על הדימוי, זה לא כל כך מטריד אותי. הרי אני לא יכולה לשלוט במחשבות של אנשים ובאיך שהם תופסים אותי. מבחינה אמנותית זו טעות לכתוב או לצייר או ליצור לפי דעת הקהל. אני מוכנה לטעות אלף פעמים ושיגידו עליי כל מיני דברים, אבל עדיין לשיר את השיר שלי. ולגבי ה'ענייה', צריך לזכור שהכול יחסי. אם רואים תוכניות על מצב העוני בישראל, יש אנשים שבתקופה שבה הייתי הכי ענייה הם היו הרבה יותר עניים ממני. כי בכל זאת היה לי בית ששכרתי, אמנם זה היה בקושי והוא היה קטן, אבל ביחס לאנשים שגרים בתנאים־לא תנאים אני לא ענייה ולא הייתי מעולם".

מתייגים אותך בתור משוררת חברתית. את מזדהה עם הדימוי?

"השירה החברתית פרסמה אותי, זו עובדה. ברור שהשירים החברתיים יהיו בולטים יותר משירי אהבה ומשפחה, אלו נושאים בוערים וטבעי שיתעסקו דווקא בהם. אבל יש לי גם שירי אהבה ומשפחה ועוד, ויש כאלו שיעדיפו דווקא אותם. אני כותבת מהמקום האישי, אני לא ז'אן ד'ארק, אני לא עומדת עם לפיד ומנהיגה את העם. אני שרה את מחאתי האישית, ומי שמוצא בה טעם ועניין ומזדהה איתה, זה נהדר. אני מניחה שמחאתי האישית דומה למחאתם של אנשים אחרים".

יש נושאים מפחידים

בן יאיר נולדה לפני 44 שנים בחיפה וגדלה בגבעת נשר, להורים מורים ולמשפחה מוזיקלית. בשיר "פעל פיעל", המתנוסס גם על גב הספר, היא מתארת בגעגוע את אביה – שנפטר ממחלת הסרטן ב־2002 – קם באחד הבקרים חולה והולך לעבודה, כי "מוסר העבודה קודם לכול". "גדלתי בבית עם מוסר עבודה מטורף", היא מספרת. "אדם עם ארבעים מעלות חום הולך לעבודה. סבתא שלי עד גיל 83, שבועיים לפני מותה, למדה פסנתר. אבא שלי היה מורה – מרכז המחשבים בבית הספר הריאלי, ולימד המון דברים. הוא היה איש רב כישרונות. הוא עסק במתמטיקה, באלקטרוניקה. בנה מכונות וכלים, צייר וניגן. יכול להיות שממנו קיבלתי את היצירתיות, וגם את האף היהודי", היא צוחקת. "אמא גם היא הייתה מורה. אלו אנשים פועלים שהולכים לעבודה עם הסנדוויץ'. למדתי בבית שכל עבודה מכבדת את בעליה.

"בספר הזה רציתי לעסוק במשפחה שלי. כתבתי גם על סבא וסבתא, שעברו את אימי השואה. סבא שלי נפטר לפני שנתיים, והיום אין לי יותר סבא וסבתא. הוא היה האחרון שנשא את המורשת הזו, שסיפר את הסיפורים שגדלתי עליהם מגיל צעיר. כולם היו במחנות, גם אבא שלי בתור ילד. כנראה שהייתי מוכרחה לעסוק בזה".

היא מספרת לי שיש נושא שעליו עדיין לא כתבה – מות אחיה מסרטן. "הוא נפטר מאוד צעיר, בגיל 17. אני הייתי בת 20 והוא היה אחי היחיד. מוזר, לא כתבתי על כך מעולם, למרות שאני יכולה לדבר על זה בלי בעיה. אולי בגלל שאם אחקור את המקום הזה אגלה דברים שמפחידים אותי. גם ככה זו מחלה נורא מפחידה. במקרה גם אבא נפטר ממנה, זה לא תורשתי או משהו, אבל ברגע שנוגעים בנושא כזה צריך להישיר מבט אל המחלה, אל ההתמודדות. לפעמים אני מסתכלת על חברים עם אחים וזה פלא, אני לא זוכרת איך זה. אני זוכרת אותו בתור נער, אבל המחלה פרצה בגיל 13, אחרי בר המצווה שלו, אז איזה זיכרון כבר יש לי, שלוקחים אותו לטיפולים?

"הייתה לי ילדות נהדרת, אבל אני זוכרת את הנערה שהייתי, נערה שבגיל 16 אחיה היה חולה וההורים היו בתוך חיים של טיפולים. מדובר בשנות השמונים, הרפואה הייתה פחות מפותחת מהיום. היו תגובות קשות לטיפולים, להשתלה. הייתי נערה שהייתה לבד. הייתה סבתא ודודה, אבל הלבד הוא משהו נפשי. והבדידות הפנימית הזו גורמת לכך שצריך ללמד את עצמך כל הזמן. אולי היום אני מנסה להיות מי שהייתה צריכה לדבר איתי אז. כשאני רואה איזה נער או נערה במצוקה אני תמיד רוצה לעזור. זה כואב לי בכל הגוף. אני בחיים לא אומר לא אם הבנות שלי ירצו להביא חברים הביתה. שיישנו ושיאכלו ושיבואו עשרים ילדים. באתי מבית שהמוות שלט בו, וילדים זה חיים, זה צליל של חיים".

היא למדה תואר ראשון בארכיאולוגיה ועבדה בתחום, אבל מהר מאוד הבינה שזה לא בשבילה. "עבדתי בתור ארכיאולוגית בקיסריה. בתקופה ההיא חשבתי שהכי טוב לי לעבוד עם אבנים, בשביל מה לי לעבוד עם אנשים. אבל הגיע שלב שבו מיציתי את הארכיאולוגיה, וברגע שהתחלתי לעבוד בתור מזכירה ואחר כך בתור רכזת, הבנתי שזה מה שאני באמת רוצה לעשות – לעבוד עם אנשים. העבודה שלי היא תענוג. אני מתבגרת והסטודנטים נשארים צעירים. כשאני מסיימת שנה ומחזור יחד עם החוג אני מרגישה שכולם היו בניי. יותר נכון בנותיי – כמעט כולן בחוג בנות. בכל פעם שאנחנו מביאים אותן לסיום תואר זה סוג של גאווה".

הנקודה שבה העולם התהפך

לשירה היא הגיעה במקרה. אחרי לימודי הארכיאולוגיה היא למדה אמנות והייתה צריכה לבחור בשעתיים לימודים משלימים. היא בחרה בקורס עיוני בשירה. "כי זה מילא לי חור", היא מחייכת. "השיר הראשון שלמדנו היה 'שירה' של חזי לסקלי. ראיתי את הטקסט וכמעט התעלפתי. זו אחת החוויות המשמעותיות שהיו לי בחיים. חווייה מכוננת ממש. אני יכולה להצביע עליה כנקודה שבה עולמי התהפך, כמו שמרגישים בסיבוב ברכבת הרים. היכולת הזו לדמות את השירה לדברים כל כך ארציים, כמו גרב שנתקעת בתוף של מכונת הכביסה או כמו ריבה שהיא פרי מת. זה הכה אותי בהלם. אחר כך לא סתמתי את הפה בקורס. אחרי שנים שבהן מה שאפיין אותי הוא לא לדבר מילה בשיעורים, במיוחד בתיכון שם ישבתי בשורה האחרונה והתנדנדתי על הכיסא בשקט וחשבתי את מחשבותיי, הקורס גרם לי לדבר. כל הזמן רציתי לשאול שאלות".

ואז התחלת לכתוב.

"בהתחלה לעצמי. אחר כך הייתי צריכה מישהו שיסתכל על זה. קראתי ראיון עם יאיר גרבוז שבו הוא אמר שכשהוא מצייר ציור בסטודיו הוא חייב שמישהו יראה אותו, אז הוא מסוגל לצאת החוצה ולתפוס אדם מהרחוב כדי שיבוא וישטוף את העיניים ביצירה. צריך שיהיה איזה מגע, יחסי גומלין. אבל אצלי לא היה מי שיראה את זה. החבאתי את השירים. קלאסי. מהר מאוד מצאתי קורס כתיבה בירושלים שהעביר מאיר ויזלטיר, שלחתי לו שירים שלי ואמרו שהתקבלתי. הייתי אולי בשני שיעורים, אבל לא יכולתי להמשיך כי לא עמדתי בנסיעות. הייתי בת 27, עם שתי תינוקות בבית, לא יכולתי פיזית וכלכלית להגיע לשם. הייתי צריכה לנסוע מגבעת נשר לחיפה ומחיפה לירושלים, והכול באוטובוסים.

"המשכתי לכתוב ואחרי שנה או שנתיים הייתה סדנה של הליקון בזכרון יעקב. זה כבר היה אפשרי. הילדות טיפה גדלו. איתי בקבוצה היו גלעד מאירי, אורית גידלי, יואב איתמר. אנשים שנמצאים היום בתחום השירה. אחרי כן כתבתי קצת באתר במה חדשה, והיה לי בלוג באתר בננות. קוראים של הבלוג אהבו את השירים שהעליתי וכתבו לי שאוציא ספר. התחלתי לשלוח שירים לכתבי עת, וב־2007 התפרסם השיר הראשון ב'מטעם'".

העורך שלך מאז הוא יצחק לאור. מה את חושבת על הפרשה סביבו בפרס לנדאו?

"הוא חבר טוב ועורך מצוין, והוא תמיד נהג בי בשיא העדינות, הכבוד והמקצועיות. אני חושבת שהפייסבוק הוא לא בית משפט, ואבוי לנו שהגענו למצב כזה, שבו דמו של כל אחד מותר. יש בית משפט והוא שצריך לשפוט. מי שיש לו תלונה צריך לגשת לבית המשפט. לא היו צריכים לקחת ממנו את הפרס, כל עוד הדברים לא נידונו בבית המשפט אין לכך הצדקה. צר לי וכואב לי שכך קרה".

מערכת חינוך משפילה

בדף הפייסבוק של בן יאיר מופיע צילום של מכתב שנשלח אליה מבית הספר של בתה הצעירה, שמודיע לה באריכות על חיסורים והיעדרויות של הבת. על המכתב, שלו נתנה סיגל את השם "חסתי עליה ורחמתי, 2015", מופיעים קשקושים וציורים שלה. "זו אחת הדרכים שלי להתמודד עם המכתבים הנוראיים האלו. אני עושה מהם עבודת אמנות ומעלה לפייסבוק. הביטוי 'חסתי עליה ורחמתי' מופיע במכתב מפי המורה. ביטוי מתנשא ומרגיז".

נושא מערכת החינוך מעסיק את בן יאיר לא מעט וגם לוקח חלק בספר. בשיר "פיקציה דיקטטורה" למשל, היא לוקחת משפטים נבחרים מאחד מהמכתבים שקיבלה מבתי הספר במהלך השנים, וקובלת על המונוטוניות והבירוקרטיה הקרה. "יש לי הרבה ביקורת כלפי מערכת החינוך, ובפרט על ההתמודדות שלה עם לקויי למידה. היא כביכול אומרת שהיא עוזרת ומסייעת, ובפועל אין מספיק מורים שהוכשרו בצורה נכונה לטפל בהם. הבת הצעירה שלי חמוטל היא לקוית למידה. דיסלקטית, רגילה, לא משהו קיצוני. השיר מתייחס לכך שהיא לא הגיעה לבית הספר בתלבושת אחידה, אבל במשך השנים קיבלתי המון מכתבים על שלל נושאים – ציונים, היעדרויות, חוסר הקשבה בשיעור, קשקושים במחברת. אני לא מקבלת את זה. אני חושבת שמשפיל לקבל מכתבים כאלו, גם בתור תלמיד וגם בתור הורה. זה דקדנטי ולא מתאים ל־2015, צריך למצוא שיטה חדשה".

את משתמשת בשירים שלך בשפה הבירוקרטית, הפורמלית הזו, ומפרקת אותה.

"אני משתדלת להשתמש בזה במשורה, לא לחזור על עצמי. אבל זה מגיע מהחיים. המכתבים מבית הספר, הטפסים ובקשות התשלומים. יש בהם קצב מאוד אלים. השימוש בלשון זכר למשל, לא מהבחינה הפמיניסטית, אלא המחיקה הזאת של הפרסונה, של האדם. זו סוג של אלימות בעיניי. לא שיש לי הצעות לשיטה חלופית במכתבים הרשמיים. אני מבקרת אותם אבל גם את עצמי. אבל בבית הספר צריך למצוא פתרון, בייחוד לתלמידים לקויי למידה. אני לוקחת את המכתבים האלו אישית, זה כואב".

לימודי הספרות והשירה בבתי הספר חשובים לה במיוחד והיא מדברת על כך בלהט. "לבת הגדולה שלי היה מורה מדהים ונערץ לספרות. הלוואי שהוא היה המורה שלי. הוא פתח אותם ליצירות אחרות, למחשבה חופשית, זה מאוד לא מובן מאליו. היום היא יושבת וקוראת מישל וולבק, קפקא. היא לא הייתה מגיעה לזה בלעדיו. אבל ברוב המקרים המורים נוראיים ומערך הלימודים מיושן ודקדנטי. למה כשיש שירה חדשה כל כך טובה, כמו רון דהן, רועי חסון, נעם פרתום, אפרת מישורי ומאיר ויזלטיר, מלמדים כל כך הרבה שירת ימי הביניים? התלמידים בכלל לא מבינים את השפה. ראיתי רק את ארז ביטון מהמשוררים החדשים יותר. ביאליק מעולה, באמת שהוא נהדר, אבל יש עוד דברים. הם קוראים טשרניחובסקי והם לא מבינים מילה. זו שפה שלא מדברים אותה. למה לא ללמד את מה שכותבים היום? ואני לא מדברת על מה שמלמדים בפרוזה, סיפורים על קברנים מימי העיירה. למה? אין רונית מטלון? אין סופרים נהדרים שכותבים סיפורים קצרים? לא קרה פה כלום בשלושים השנים האחרונות?"

"החלומות שלי תמיד מוזיקליים" הארקטיק מאנקיז בהופעה, 2014
צילום: אי. פי. איי

תסמונת מדאם בובארי

את כותבת לא מעט על אהבה ונשיות, לעתים כנועה. בשיר "In situ“ את כותבת “אני אישה מורכבת פס יצור“, “זו מסכת האישה שלי“, “רובוטישה“, “אני אהיה האישה הטובה ביותר“. מילים קשות.

"השיר מדבר על החלום ושברו. על התכתיב ועל הרצון להיות אישה אידיאלית, זו שעליה להיות סוג של הכלאה בין כל מיני זנים של נשים ארכיטיפיות. כמובן שזה נידון לכישלון, או מייצר מעין רובוט הפועל לפי פקודות שתוכנתו עבורו, כמו, נניח, דמות המזכירה הסייברית בספר הראשון שלי.

"אני קוראת הרבה קלאסיקות, ועושה גם שימוש בגיבורות הקלאסיות בשירים. גיבורות פטאליות, מתאבדות. אני עם תסמונת מדאם בובארי מובהקת; עומדת בחלון, חלומות רומנטיים, מתעלפת, הגברת עם הקמליות. דרמה. בשיר 'מכתב לרופא נפש' אני כותבת מכתב לרופא רגיל שאני מתייחסת אליו כרופא נפש, כמו מישהי שחיה באיזו הזיה של אהבה שמתרחשת במאה ה־19, ופתאום, בכתב שונה, מופיעה בשיר אהבה אחרת – במשרד הרגיל, עם דפי המרשם והמנהלים. זה הפער שבין האישה הפאם פאטאל לאישה של היום. או הפער בין האישה האידיאלית במירכאות לבין מי שאני.

"הייתה לי סבתא שהייתי מסתובבת איתה ברחוב והיא הייתה עוצרת ליד חנות של שמלות כלה ואומרת לי – זו תהייה השמלה שלך", היא צוחקת. "גדלתי על כל הדרמה הזו. זו תסמונת מדאם בובארי. הרי מה היא? אישה שחיה באיזה כפר נידח וקוראת רומנים רומנטיים וחולמת על אהבה נורא גדולה".

ואת שם.

"לי כבר יש את האהבה הגדולה. זה אומר שיש אמת מאחורי הסיפורים הגדולים. כנראה שאני מדאם בובארי שרצה בשלג, אבל כבר הגעתי".

האהבה הזו היא בן זוגה, המשורר אלפרד כהן. אני שואלת אותה על הזוגיות המשוררית הזו. "זה מדהים. זה מישהו שמבין אותי, יודע לדבר בתוך עולם הדימויים שלי. הוא זרם התודעה שלי. אנחנו קוראים ביחד שירה, וקוראים לוויכוחים על שירה 'פולג'ון', כי הוא מעריץ של פול מקרטני ואני מעריצה של ג'ון לנון. זה הוויכוח הנצחי – מי מביניהם יותר טוב. כמובן שאני צודקת. נפגשנו באחד מערבי השירה. הוא יותר צעיר ממני באופן משמעותי, ב־11 שנים. הוא היה לא מזמן בן 34, ואני עוד מעט אהיה בת 45, אז בחודשיים האלה הצטמצמנו לעשר שנים. אנחנו צוחקים על זה. הפער לא מפריע לנו. בשבוע הדופלגנגר בפייסבוק אמרתי לו שנשים בפרופיל את אשטון קוצ'ר ודמי מור, כי בגיל ובגובה אנחנו דומים".

לשבור את ההגמוניה

כמה שאלות על שירה. מתי את כותבת?

"תמיד בתנועה. כשאני יושבת מאוד קשה לי לכתוב. אני כותבת כשאני באמצע משהו, ברכבת, בנסיעות, כשאני מטיילת עם הכלבים שלי. כשיש גירוי צלילי או חזותי, וזה יכול להיות מילה או שורה, אני אכתוב אותה בפלאפון. אני זזה כל היום, עובדת, אני אוהבת את זה, אני לא יכולה לשבת כל היום מול הטלוויזיה כמו עוף קפוא".

את כותבת בפלאפון? מה עם דימוי המשורר שמסתובב תמיד עם פנקס זמין או מחברת?

"אין לי פנקס, אני כבר לא כותבת כמעט בעט. תמיד בסלולרי. זה הכי זמין, ועד שאוציא את הדף והעט. אני גם לא מבינה את הכתב שלי. בסלולרי זה גם מסתנכרן עם הג'ימייל, אז אני מעתיקה אחר כך לקובץ וורד. תחשבי מה זה לפתוח פנקס כשאת מטיילת עם כלבים, אחד מהם שובב במיוחד".

את כותבת על הכלבים שלך, מכנה את אחד מהם "מטר רבוע של אהבה".

"כלבים זו אהבה מאוד עמוקה שלי. תמיד היו לי כלבים, מינקות. היום יש לי שניים, שנראים כמו צעצועים. טריירים מעורבים. צ'יפופו, הזכר, נראה כמו צעצוע אבל חושב שהוא אמסטף. נובח על כלבים גדולים ממנו פי ארבעה, הוא נובח ואני עפה איתו, ובדרך כותבת כמה מילים. מטר מרובע של אהבה זה צ'יפופו. הוא יושב לידי, קטן כזה, מפיץ אהבה סביבו".

למה את כותבת שירה?

"זו בשבילי פעולה כמו כל פעולה, כמו לשבת ולשתות איתך עכשיו קפה. הכתיבה היא פעולה טבעית אצלי. אני לא יכולה בלעדיה. היא לא משהו רצוני שאני שולטת בו. כשאני צריכה לכתוב אני כותבת, כמו שכשאני צריכה ללכת לשירותים אני הולכת לשירותים. זה ארצי, אין בזה שום דבר רוחני. זה לא שאני יושבת ונחה עליי הרוח".

מה מפעיל אותך לכתיבה?

"בעיקר מוזיקה, צלילים. כל מוזיקה, לא משנה מה. כל צליל שאני אשמע הוא טריגר בשבילי. אני באה מעולם של מוזיקה, התחלתי מקלאסית, אבל התרחבתי להרבה כיוונים. אני פתוחה לכל סגנון, חוץ ממוזיקה לטינית שאני לא אוהבת. אני תמיד פתוחה לקבל דברים חדשים במוזיקה, זה נורא מעניין אותי. אלפרד ואני מתכוונים לנסוע השנה לפסטיבל פרימוורה בברצלונה. יש המון להקות אינדי שהולכות להיות שם. רק תנו לי לשמוע עוד ועוד".

אילו משוררים השפיעו עליך?

“ש‘ שפרה מאוד מעניינת אותי. גם רעיונית וגם במוזיקליות שבכתיבה שלה. יותר מיונה וולך, שתמיד נמצאת ברקע. חוץ ממנה יש את דוד אבידן, נתן זך ויצחק לאור, וגם שולמית אפפל, משוררת מדהימה. כשאני קוראת אותה אני יכולה מיד לכתוב שיר. אני מדברת רק על משוררים ישראלים, כי שירה מתורגמת זה אחרת. אם לא קראתי את השיר בשפת המקור, איך הוא יכול להשפיע על המוזיקה של השירה שלי?“

את מאמינה ששירה בכוחה לשנות עולם?

"זו שאלה גדולה. לצערי קשה לי להאמין בזה. אני לא מכירה היום שירה שגרמה להפיכה. אולי בדורות קודמים, בעולם הישן יותר, בשלהי המאה העשרים. היום אנחנו ציניים מדי, אנחנו יודעים יותר מדי. ויש ריבוי קולות, וזה מדהים בעיניי. אתה לא כפוף יותר לאף אחד, כל אחד יכול להשמיע את קולו. אני יכולה להגיע לאנשים שלפני ארבעים שנה אף אחד לא היה מפרסם אותם. בכל פן של יצירה. פותחים יוטיוב ומגיעים לאמנים ששוברים את ההגמוניה שהייתה קיימת בחברות התקליטים והמפיקים לפני שלושים שנה. יש פייסבוק, יש אתרי יצירה".

ריבוי הקולות הזה, לדעת בן יאיר, גורם לשירה הישראלית להיות במקום מצוין. "קורים דברים כל כך גדולים. חבורת ארספואטיקה למשל, או הוצאת רעב, השירה השחורה, המעמדית. יש הרבה אמירה, הרבה עבודה. הגשה של השירה בלי פחד. קולות חדשים, בולטים ונהדרים. וזה מה שמושך אותי בשירה – דומיננטיות, חוסר פחד. רועי חסן ושלומי חתוכה שמים את השירה על השולחן. ספר הביכורים של תהילה חכימי, משוררת מרגשת, הוא ספר מדהים, בעיניי הכי טוב שיצא בשנה האחרונה".

מה החלום שלך?

"לראות את להקת הקיור בהופעה חיה", היא עונה בלי להתבלבל. "זו להקת פאנק משנות השמונים. זה חלום אובססיבי שלי מגיל 14, לראות אותם. לפני כמה חודשים לקחתי את הבנות שלי לאנגליה לטיול לפני גיוס, נסענו וגיליתי שהם הופיעו שם שלושה ימים לפני שנחתנו. כל כך התאכזבתי. הייתי מוכנה להקדים את הטיסה בשביל זה. נסעתי עד לניו יורק לפני שנה כדי לראות את הארקטיק מאנקיז. אני חושבת שאלכס טרנר הוא משורר גאון. במינוס תשע מעלות עמדתי שעתיים עם הבת שלי במדיסון סקוור גארדן וקפאו לי הרגליים ולא הרגשתי את הידיים, נכנסנו והיו לנו כרטיסים ליד הבמה, עם חמישים אלף איש. וזה היה שווה את זה. הייתה הופעה מדהימה. החלומות שלי תמיד מוזיקליים. עוד חלום? חלומות פרטיים ומשותפים לי ולאלפרד. והם גם יתגשמו".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ב אדר תשע"ה, 13.3.2015